מוגן: הנוירולוגיה של מיומנות העיגון

טכניקת ה-NLP הנקראת “עיגון” מוכרת בספרות הפסיכולוגית המסורתית כשימוש מושכל ויזום ב”התנייה קלאסית”.
התנייה קלאסית פותחה עוד במאה ה-19 בידי איוואן פאבלוב. פאבלוב יצר התנייה בין צלצול של פעמון לבין רפלקס של הזלת ריר בכלבים. הוא הראה שאם מצלצלים בפעמון לפני שמביאים לכלבים אוכל, בהמשך הם יזילו ריר עם הישמע צלצול פעמון גם אם לא יביאו להם אוכל, כיוון שנוצרה אצלם התנייה.
השימוש היזום בהתניה קלאסית, או במינוח הנלפיסטי ‘עיגון’, יוצר התניות חדשות ואמיתיות לחלוטין במוח המאפשרות ויסות רגשי טוב יותר.

“חוק הב” (ההשערה שהעלה הפסיכולוג הקנדי דונלד הב בשנות ה-70 אשר עם הזמן הוכחה כחוק) מסביר את תהליך הלמידה הזה המתרחש בסינפסות. הבנת חוק הב היא הבסיס למודל העוגנים.
חוק הב אומר כי כאשר אסופת תאי עצב במוח, שאולי מייצגת תוכן כלשהו, “יורה” או מופעלת פעם אחת, יגדל הסיכוי בעתיד עבור אסופת תאי עצב זו להיות מופעלת ביחד, כאשר אחד מתאי העצב המרכיבים אותה יופעל לבדו. ככל שאסופת תאי העצב תופעל יחדיו שוב ושוב, כך גדל הסיכוי להיותה מופעלת יחדיו בעתיד. חוק זה בעצם מאפשר למוחנו ללמוד ולזכור.
כאשר אנו מבצעים מיטוט עוגנים או אינטגרציה של עוגנים אנו מבקשים מן האדם להיזכר באירוע רגשי בליווי סימולטני של זיכרון אחר, שהוא בעצם ייצוג של אסופת נוירונים שונה. בפעולה זו אנו יוצרים סיכוי גדול יותר לכך שעם הפעלת אסופת הנוירונים המייצגת את חוויית הרגש הקשה, תופעל בעתיד גם אסופת הנוירונים המייצגת את חוויית העוגן המחזק. הפעלה סימולטנית זו משנה את החוויה הרגשית, כפי שהופעלה במוח עד היום, וגורמת לה להישמר באופן חדש ומעודכן במוח, כך שכאשר תישלף בעתיד, תישלף בצורתה המעודכנת.

Cooper SJ. (2005).  Donald O. Hebb’s synapse and learning rule: a history and commentary. Neurosci Biobehav Rev. 28(8):851-74.

(המאמר עבר ביקורת עמיתים).