ההיריון הראשון שלי התנהל באמת על מי מנוחות. התכוננתי ללידה כמו הרבה הריוניות מבכירות: קראתי הרבה, למדתי לנשום, הכנתי מראש את כל מה שיכול לעזור לי בחדר לידה – כל מה שיכול לעזור להפיג את החששות מפני הלא-נודע…

הגעתי לפנות בוקר לחדר הלידה של הדסה עין כרם עם צירים תכופים ופתיחה קטנה מאד, בקושי אצבע. לאט לאט התקדמתי, כשאני סובלת מאד מכאבי הצירים.
בגלל מצוקת הרופאים המרדימים בחדרי הלידה לא היה רופא מרדים שיכול היה לחבר אותי לאפידורל כפי שרציתי ולכן הציעו לי לקבל זריקת טשטוש.

בכאבי הסכמתי מיד, שקעתי בשינה עמוקה והלידה פשוט נעצרה. כשהטשטוש נפוג מעט וחיברו אותי לאפידורל, נשארתי מטושטשת מנטאלית וחסרת יכולת כמעט לסייע בהתקדמות הלידה. לאחר 14 שעות, הרופא זיהה מצוקה עוברית במוניטור ואתן יכולות לתאר לכן את ההמשך. ניתוח חירום ברוטאלי, כשאני חווה את הזוועה שלא תיאמן של להיות קשורה לשולחן הניתוחים ומרגישה את כל הניתוח, כאילו אני לא מורדמת כלל. מרוב שצרחתי ללא הפסקה, הרופאים שקלו מעבר להרדמה כללית באמצע הניתוח. גליה, המיילדת האמיצה שאני מודה לה בכל ליבי עד היום, עודדה אותי כמו שמעודדים קבוצת כדורסל, להחזיק מעמד כדי לראות את התינוק. “אפרת, את חייבת קלוז’ר! אל תוותרי! את חייבת לפגוש את התינוק שלך!” והרגע היחיד לאורך כל הלידה שבו לא הרגשתי כאבים היה באמת הרגע הקטנטן שבו ראיתי את אלון והצמידו אותו לשניה קצרה ללחי שלי. ואז תפרו אותי. כמובן שעקום.

הגעתי לחדר התאוששות במצב של שוק. עיניים מזוגגות, בוהה קדימה ומידי פעם מייבבת. בחיים לא דמיינתי שיכול לקרות לי דבר כזה וההלם היה נורא. כל מי שליווה את הלידה, בעלי, האמהות שלנו, השותפות שלי, נכנסו אחד אחד לרגע קצר לחדר ההתאוששות להיפרד ממני ללילה. על הפנים של כולם ראיתי את הזעזוע מהמצב שלי ולא היה ביכולתי ליצור כל אינטראקציה, רק בהיתי קדימה ונאנחתי. לפנות בוקר הביאו לי את אלון להנקה ופרצתי בבכי נוראי. שאלתי את האחות אם היא מתכוונת להרוג אותי ושתעשה מה שהיא רוצה עם אלון, רק שתיקח אותו מפה.

כמה שעות לאחר מכן, אחרי מקלחת וכמה כוסות מיץ ענבים, כבר הרגשתי יותר טוב ואז עברה האחות ושאלה אותי איך אני מרגישה עכשיו אחרי הניתוח. לשמע אזכור המילה ‘ניתוח’ התחילו לזלוג דמעות מעיני והרגשתי שוב את הידיים שלי קשורות לצדדים… באותו רגע הבנתי שאני חווה הפרעת סטרס ועלולה להיות פוסט-טראומטית. ראיתי את זה על כל כך הרבה אנשים מבחוץ כמטפלת, והנה עכשיו אני.

במשך כ-12 שנה אני מטפלת בשיטת ה-NLP ובמהלך השנים הגיעו אלי מקרים רבים של נשים שסבלו מתסמינים טראומטיים עקב פרוצדורות רפואיות שונות סביב הריון ולידה. בכל פעם כזו מאד שמחתי שיש לי כלים לעזור ולא ממש חשבתי על היום בו אני אביא ילדים לעולם ואיך זה יכול להיות קשור אליי…

באותו היום בבית החולים התחלתי לעשות את החשבון. רק בעוד שבועיים לפחות אוכל להתאושש פיזית במידה שתאפשר לי ללכת לטיפול. אבל עד אז איזו אמא תהיה לאלון? ולמה לסבול שבועיים? למה להחמיר את המצב עוד יותר? ידעתי שאני חייבת לעשות משהו מיד.

להתפתחות טראומה יש עקרון רצף. בין דקות לאחר הפגיעה ועד חלוף יומיים עלולה להתפתח הפרעת סטרס חמורה. בחלוף חודש מתפתחות בנוסף תגובות סטרס חריפות וכעבור שלושה חודשים נוצרת תסמונת PTSD לכל דבר. עם הזמן הופכת תסמונת ה-PTSD לכרונית וצוברת איתה הפרעות נוספות מסוגים שונים.
פעמים כה רבות הנחיתי אנשים שונים בקידוד מחדש במוח של אירועים טראומטיים על מנת לסייע למוח לשנות את תפיסת הזיכרון. והנה עכשיו הייתי צריכה להיות המנחה של עצמי. נתתי לעצמי את כל ההוראות הדרושות, וביצעתי אותן אחת אחת, מריצה שוב ושוב את אירועי ליל הלידה בקידוד מחודש, מלמדת את המוח שלי לייצג אחרת את הזיכרונות. ובכל הרצה הרגשתי מופעלת רגשית פחות ופחות. בכל אותו יום, כל רגע פנוי שהיה לי הקדשתי לכך. לא היה פשוט להישאר מרוכזת ולתפקד גם כמנחה וגם כמונחה ועוד בתוך המולת המחלקה והמבקרים שבאו אליי, אך שמחתי כל כך שיש בידי כלים מידיים יעילים לעזור לעצמי. למחרת כבר הרגשתי אחרת לגמרי.

מחקרים חדשים בתחום חקר המוח מגלים לנו כי בניגוד למה שהיה נהוג לחשוב בעבר, כי כל זיכרון מאוחסן ו’מתגבש’ במוח פעם אחת בלבד ואז ‘נשלף’ בכל פעם כפי שאוחסן לראשונה – אינו נכון. התגלה כי זיכרון שאוחסן ואז ‘נשלף’ מסוגל להגיב לסוגים שונים של התערבות כימית או פסיכולוגית, בתנאי שהיא נעשית מייד לאחר שליפת או חוויית האירוע, ואז להיות מאוחסן שוב ו’להתגבש’ באופן חדש ושונה מאשר אוחסן לראשונה. משך ‘גיבוש’ הזיכרון משתנה והוא נע בין כמה שעות לכמה ימים. כך ניתן להעלות את הזיכרון הרגשי ובאמצעות תהליכי ה- NLP להתערב ולשנותו, ולגרום לכך שיאוחסן בצורה שונה מבעבר ויישלף בעתיד בצורתו החדשה.

היום כשאני חושבת על הלידה אני בעיקר זוכרת כמה יפה היה הנוף שנשקף מבעד לחלונות הזכוכית הענקיים בהדסה, וכמה ענוגות היו קרני השמש הוורודות של השקיעה על רצפת הפרקט בחדר ביולדות א’, תארו לכן…
כשאני חושבת על הניתוח ממש, אני רואה את עצמי כאילו מבחוץ, והכל די מטושטש ולא ברור.
בניגוד גמור לכך אני רואה בזכרוני את אלון התינוק עטוף בבד הירוק של חדר ניתוח מוקף בהילה זהובה, כולו מתוק ומושלם. גיא, בעלי, טוען שברגע הספציפי הזה בו הראו לי את אלון הוא בכלל היה סגול כחציל וקמוט למדי. ברגעים כאלה אני פשוט מודה למוח הגמיש שלנו שמסוגל להעלות זיכרונות ולשנות אותם כך שנוכל לייצג אותם באופן שמאפשר לנו לתפקד ולהיות שמחים בחיינו.

מאז הפכתי להיות גם אמא של גלעד, שנולד שנה וחצי אחרי אלון. ברור לי שלא הייתי מסוגלת לשקול כניסה נוספת להיריון בזמן כה קצר לולא הפעולות המהירות שנקטתי אז. גם ההיריון של גלעד עבר ברגיעה יחסית כאשר אני מוטרדת מרגע הלידה אפילו פחות ממה שהייתי בהיריון הראשון. גלעד נולד בניתוח קיסרי אלקטיבי בגלל שהיה במצג עכוז והיה חשש לפקיעת הרחם שנפתחה רק לפני שנה וחצי. נכנסתי לניתוח מתוחה במידה סבירה היאה לנסיבות והתאוששתי כל כך מהר עד כדי כך ששוחררתי יומיים לפני המועד המתוכנן.

כלי ה-NLP הינם כלים טיפוליים יעילים מאד וייחודם הוא בכך שהם יכולים גם לתפקד ככלים לעזרה עצמית. אני מאושרת שהיו לי הכלים לעזור לעצמי ומקווה שאוכל למצוא את הדרכים להביא את השיטה למספר הרב ביותר של אנשים הזקוקים לה.

מאת אפרת שמר
פורסם באתר ‘לידה’

לפרטים על קורס טיפול בטראומה בכלי NLP לחצו כאן.

אולי יעניין אותך קריאה נוספת על: