מאז שאני זוכר את עצמי הייתה לי נטייה לראות את הדברים הפחות טובים בחיים. בטיול השנתי בבית הספר, כשכולם באוטובוס שרו בהתלהבות אני התלוננתי שהמזגן לא חזק מספיק והייתי בטוח שבגלל החום יכאב לי הראש (ובאמת הוא כאב והחזירו אותי הביתה באמצע הטיול), בעבודה כולם מכנים אותי “נביא זעם” כי אני תמיד מתריע מפני שגיאות שיעלו לנו ביוקר (לא מעט פעמים הצלתי את החברה מטעויות קשות מאוד), ולקראת החתונה שלנו הייתי משוכנע שהכל ישתבש ואפילו האופטימיות הקוסמית של נוגה לא הצליחה להרגיע אותי (ודווקא הייתה יכולה להיות אחלה חתונה אלמלא הדי.ג’יי שהחליט לשים את המוזיקה שהקהל דרש ולא את זו שאני רציתי).
עד לפני שנה ראיתי בנטייה הנ”ל יתרון משמעותי: גם כשכולם סביבי התעלמו מסימני אזהרה ברורים ונפלו לא פעם לבורות לא נעימים, אני הצלחתי לשמור על עצמי ולמזער סיכונים. אמנם התגובות מהסביבה היו לפעמים מבטלות, “עוד פעם דורון והפסימיות שלו מורידים לכולם”, או אפילו תגובות של לעג, אבל למדתי להתרכז במה שחשוב באמת, זיהוי בעיות עוד לפני שהן גורמות לנזק חמור – עד יום ההולדת ה-10 של אמה.
איך הבנתי שיש לי בעיה?
בהתחלה הכל נראה מבטיח: אמה, שרצתה להיות חלק מארגון המסיבה שלה, פסלה המון רעיונות ומצאה פגמים בכל תוכנית, ומצד שני היו לה הסברים משכנעים ולמען האמת הייתי גאה בבגרות שלה וביכולת שלה להבחין מראש בבעיות אפשריות. אבל ככל שהתקרב מועד האירוע, הגישה הביקורתית התעצמה והשתלטה על אמה. המחושבות הפכה לשיפוטיות יתר, ובמסיבה עצמה היא לא הפסיקה לרטון, להתמקד בפרטים שליליים חסרי משמעות, להאשים את כולם ולקלקל לחברות שלה את ההנאה. בערב, אחרי שאמה נרדמה עם דמעות, ישבתי עם נוגה בסלון. היא לא אמרה כלום, אבל גם ככה הבנתי בדיוק מה קרה – אמה הציבה מולי מראה, והדמות שנשקפה ממנה נראתה לי שלילית מדי, פסימית מדי, כזו שמהווה מודל לחיקוי בעייתי.
איך מצאתי פתרון אפקטיבי?
את הפתרון לבעיה מצאתי ב-NLP. למען האמת, כשנוגה הציעה לי את השיטה הזו, האינסטינקט שלי היה לפסול אותה – אבל המבט של נוגה הצליח לנטרל את הפסימיות. גם ככה התחלתי את התהליך מעט סקפטי, או בעצם די הרבה סקפטי, אבל השינוי הגיע די מהר.
לפי שיטת ה-NLP, בין המציאות לבין התפישה שלנו של המציאות ישנם לא מעט פילטרים. פילטר אחד שכזה הוא הכללה – למשל “כל הזמן הרכבת מאחרת”, למרות שבפועל ישנם גם מקרים שבהם היא מגיעה בזמן. עוד פילטר נפוץ שנהגתי להשתמש בו הוא השמטה – למשל “עדיף לא לאכול במסעדה” בלי לציין מהי האלטרנטיבה (“עדיף” ביחס למה? ללאכול אך ורק בבית, בכל מצב?) ובלי לפרט מה הסיבה להעדפה (וכשיש בעיה ספציפית, אפשר למצוא לה גם פתרון). ישנם עוד עיוותי מחשבה ששיטת ה-NLP עוזרת לזהות ולהיפטר מהם, ועוד סוג של פילטר שמשפיע במידה משמעותית על צורת המחשבה של כולנו הוא מערכת האמונות שגיבשנו. אם אנחנו פסימיים, אנחנו נייחס משקל גדול יותר לאירועים שליליים (שהופכים את האמונה שלנו ל”נכונה”) והרבה פחות משקל לאירועים חיוביים, עד כדי כך שלפעמים נתעלם מהם רק כדי שהאמונה שלנו לא תתערער.
עוד דגש משמעותי של שיטת ה- NLP הוא תשומת לב מתמדת למה שאנחנו אומרים. המלים שלנו הן שיקוף של המחשבות שלנו, ויש להן השפעה רבה על ההתנהגות שלנו. בהתאם, הבסיס של השינוי באמצעות NLP הוא תשומת לב לדיבור, השכבה הבאה היא שינוי דרך המחשבה וכשזו משתנה – משתנה גם ההתנהגות.
איך להעצים את האופטימיות?
כדי להפוך מפסימי לאופטימי, השתמשתי בטכניקת NLP פשוטה ונהדרת שנקראת ‘שינוי היסטוריה אישית’. באמצעותה קלטתי לתדהמתי איך גם אני למדתי בהצלחה את ‘פתרון’ הפסימיות מאבא שלי, והצלחתי למתן ולעדכן את הלמידה הזו. התחלתי פשוט לתרגל אמירות חיוביות. בפעמים הראשונות משפטים כמו “אני אולי תקוע בפקק אבל תראה איזו שקיעה מרהיבה!” נשמעו לי קצת מאולצים, אבל לפי שיטת ה-NLP, כל מחשבה היא בעצם הרגל, ותרגול קבוע של מחשבות אחרות מוביל לשינוי ממשי במוח. ובאמת אחרי כמה פעמים כאלה הפסקתי לייחס משמעות לכמה מכוניות עומדות לפני בכביש ופשוט נהניתי מהמוזיקה במכונית ומהשקיעה הקסומה. בנוסף, התחלתי לשים לב להצלחות ולהתרחשויות חיוביות, קטנות כגדולות, ואפילו מיסדתי הרגל חדש עם אמה: בסוף כל יום, כל אחד מאיתנו מציין 3 דברים טובים שקרו לו במהלך היום או אפילו יותר – ויש ימים רבים עם יותר…